יום רביעי, 17 באוגוסט 2011

סבתא יהודית אהובה - דברים שכתבה עתר ב 30 לסבתא

לא חשבתי שאדבר היום, אולי הביאה לכך גם העובדה שזהו היום ה-30 לפטירתך ויום הולדת ה-30 שלי שעומד בפתח ומעורר למחשבות שונות, בין השאר על הזמן שהיה, שעכשיו, שיהיה. אני מכפילה את גילי ב-3 וכמעט מגיעה למנין שנותיך שלך, מרגישה זכות גדולה שהגעתי לשלב זה בחיי עם סבתא שכמוך. חושבת איך להעביר את מה שכל כל טבוע וחי ממך ומסבא, לילדי ולסביבתי ואילו דברים אני רוצה ויש לי עוד ללמוד ולקבל ממך ומסבא, גם כשאינכם עוד בחיים, כהשראה נדירה לה זכינו כולנו.
בחודש האחרון, בפרטי היום-יום, אני חושבת עליך הרבה. יש לי בחדר המחשב תל של כביסה. שכבות-שכבות: צבעונית/לבנה/צבעונית – אני נזכרת בך מגיעה אלינו לאפרת ובסבלנות אין קץ מקפלת עוד ועוד, תופרת כפתור שנפל ומגהצת. בניסיון לבלות עם מעין את שעות אחר הצהריים בדרכים יצירתיות, לקחתי השבוע את גליל נייר הכסף וניסיתי לעשות איתה (ללא הצלחה מרובה) ברווז כמו שהיית עושה איתנו. כשהמקרר ריק (אמא תירגעי, אנחנו מסתדרים..) אני נזכרת בטעם הטוב שהיה לך ושממנו דאגת שכולנו נטעם – ריחות התבשילים, מטעמי העוגות כפי בקשתו של כל בר-יומולדת והפולקה – 'עוף על מקל' – ממתק גדול לילדים צמחונים. גם כסטודנטית בירושלים, בקור של הר הצופים שהיה מרחק קפיצה מהבית שלך, זכיתי תמיד לארוחות דשנות מכל טוב.
ועל הטעם הטוב שלך – עצמך לא הסכמת לוותר מעולם. גם כשהיתה לך סוכרת והיו דברים שהיו אמורים להשאר מחוץ לתפריט, השתדלת קצת להפחית בהם אך לא פעם לקחת ואכלת גם דברים שאסור היה – אי אפשר בלי ללקק את הקרם של העוגה, לגנוב חתיכת מרציפן או לוותר על שוקולד טוב. 'לא נורא!' כך אמרת, 'מה יקרה? אז אמות 4 שנים לפני הזמן שהייתי אמורה, לפחות אהנה מהחיים שלי'. - זהו מוטו שאני מקווה לאמץ לחיים, לא רק בלגיטימציה לאכול 'מתוקים' וכמה שבא לי, אלא בסדרי עדיפויות נכונים, לבריאות נפשית, להומור ולחיוביות שכל כך אפיינה אותך.
ולא טעם טוב בלבד היה לך...
בפרקי אבות אומר ר יוחנן בן זכאי 'צאו וראו איזו היא דרך טובה שיידבק בה האדם. ר' אליעזר אומר עין טובה, ר' יהושע אומר חבר טוב, ר' יוסי אומר שגן טוב, ר' שמעון אומר הרואה את הנולד..."
היתה לך תמיד עין טובה – לראות את חצי הכוס המלאה, להודות על הטוב, לשמוח בחלקך ובכך להיות העשירה באדם.
חבר טוב – מוקפת, ביחד עם סבא, בחברים שהיו למשפחה ממש, מתוכם הרגיש כל אחד קשר קרוב וחזק מאד אליכם, נתינה ללא גבולות ותחושה חזקה של בית.
שכן טוב – שכנות היא פעמים רבות דבר מורכב, רגיש ועדין. השכנים שלך סבתא היו לאורך השנים חלק בלתי נפרד מהבית. גם ממרחק של כמעט 20 שנה אני זוכרת בדיוק איך נראתה גברת תיסר מבעד לחלון, גברת דרטלר והזוג גורן מלמעלה. אותם המשיכו ברמת תמיר שכנים רבים אחרים שנכנסו בכל הזדמנות והתקבלו תמיד במאור פנים ובחום רב.
הרואה את הנולד- פעמים רבות בחייך, מתוך פשטות ואומץ לב, ראית את הנולד. עזבת את גרמניה, ארך-מולדתך ובית אביך בגיל 16. לא ידעת מה בדיוק יקרה שם אז ואיזו מדינה תיוולד כאן אבל ראית משהו שהיה מספיק חזק כדי להחליט לקום וללכת.
ראית את הנולד ובעיקר את בתיה הנולדת בימי טרום עין הנצי"ב וגם שם החלטתם את וסבא, להיות עצמאיים ולעבור למקום אחר. ראית את הנולד ובעצם את הזקנה המתקרבת בקרית שמואל ובזמן, ידעת לעבור לירושלים ולהיות בה צעירה אמיתית שיוצאת, יוצרת, מתחדשת ונהנית מהחיים.
ראית את הנולד-נולדים-צאצאיך הרבים וכפי שכל אחד מאיתנו זכה לבקבוק יין מיקבי סבא נתן, כל אחד מנינייך זכה לשיר 'בית קטן מתנועע' שבא מהלב כאילו זהו הנין הראשון, לתמונת פימו לקיר ולאהבה גדולה.
"ר' אלעזר אומר לב טוב. אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם".
הכל היה כל כך טבעי אצלך כך ששנים רבות חייתי באשליה שכך התכונות הללו הן בוודאי תכונות של כל סבתא, פרי ניסיון של השנים וכו'. היום אני יודעת שזהו זן נדיר של 'לב טוב' – לב שלמרות שלא היה בריא, הטוב שבו היה כל כך גדול שניצח וגבר על כל קושי.
נשאר לנו להתפלל ולנסות לדאוג לכך שלא ייפסקו מאיתנו, פעימות הלב הטוב שלך סבתא.

יום רביעי, 27 ביולי 2011

מחשבות של נורית לאחר אזכרת שבע השנים לסבא נתן


משפחה יקרה,
בפעם האחרונה שהשתמשנו בקבוצת המייל המשפחתית המכובדת הזו, היה זה כאשר ניסינו לטפל בירושה של סבא וסבתא. הפעם רוצה לשתף במקצת ממחשבותיי על חלק נוסף בירושה של סבא וסבתא, שליווה אותי אחרי המפגש שלנו ביום שישי האחרון. חשבתי על המפגש (המעט הזוי) של כולנו פעמיים בשנה בבית הקברות. על כך שאנו ממלאים את החללים שבין הקברים בנוער ילדים וטף, שמתרבים משנה לשנה. על כך שסבא וסבתא מאפשרים לנו לגדל את ילדינו עם מפגש משפחתי חם מרגש מתרוצץ וצוהל בבית הקברות. ובכך, מאפשרים להם לגדול עם חלק זה של החיים והמוות, כדבר שבשיגרה, לא מאיים ומפחיד כפי שהוא נתפס בדרך כלל. במהלך האזכרה עלה בי דימוי של ליל הסדר: כל המשפחה מתכנסת, וכולם לפי הסדר במעגל גדול, קוראים איש איש ואישה אישה בתורה את החלק שלו/שלה בפרקי התהילים לכבוד סבא/סבתא, ולכבוד כולנו...  נפלא בעיניי שהצלחנו גם השנה, ללא קורת הגג של סבא/סבתא, להתכנס אח"כ ברוב-עם בחיק הטבע.
הזדמנות טובה להודות לאמא/סבתא/דודה בתיה על הארגון והפינוקים, לדוד אורי עורך הטקס/הסדר, ולדודה רחל שעל אף שהייתה חסרה, הייתה שותפה פעילה גם מעבר לים.
להתראות בשבת חנוכה, בחגיגות יום ההולדת של סבתא יהודית – הגדולה מכולן.
לילה/יום טוב,
נורית ושות'.

שנת שבע - אזכרה לסבא נתן - דברים שכתבה רוני


בבואי לכתוב דברים עם סיומה של השנה השביעית ללא סבא נתן, חיפשתי משמעות מתאימה מהמקורות.
מצאתי ביטוי של שבע שנים המתקשר גם לאהבה גדולה (אם תרצו- אהבתו הרבה של סבא לסבתא, וכמובן אהבתנו לסבא):
"וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ" (בראשית, כט',20).
ומה משמעות הביטוי "כימים אחדים"? הרי כשאדם מחכה לדבר שמאוד רוצה, או מתגעגע לאדם אהוב, הזמן נראה דוקא ארוך יותר...
פירושים רבים קיימים לביטוי "כימים אחדים" המתאר את אותה תקופה של שבע שנים:

  1. אהבתו של יעקב לרחל היתה מתוך רצון לקיים את ייעודו, וכשאדם חושב על כך, הזמן עובר מהר ובשמחה, כי גם הדרך לייעוד היא חלק מהייעוד עצמו.
  2. בכל שבע השנים שיעקב עבד עבור רחל הוא רעה את צאן לבן וגם רחל כנראה, עדיין המשיכה לרעות את צאן אביה. סביר לכן, שבכל בוקר כשיעקב קם לעבודה, הוא שמח - שהוא הולך לפגוש את אהובתו, ומרוב שמחה הוא לא הרגיש איך הזמן עובר. כל התקופה הזאת נראתה בעיניו "כימים אחדים", כזמן קצר.
  3. שבע שנות עבודה זהו זמן ארוך מאוד. אך יעקב כל-כך אהב את רחל, שהמחיר שהציע לעבוד תמורתה היה גבוה, ובעיניו נראה זול, כאילו שהציע לעבוד רק "ימים אחדים".
  4. המלה "אחדים" מופיעה בתנ"ך שלוש פעמים בביטוי "כימים אחדים", ומשמעותה =זהים, מאוחדים, או רבים המתנהגים כיחיד. מן האזכורים, ניתן להבין כי משמעות הביטוי בהקשר לפסוק הנ"ל הוא שכל הימים היו בעיני יעקב כיום אחד בלבד, או שכל הימים נראו בעיניו אותו דבר, הרי כולם היו מכוונים למטרה אחת.
  5. אחד מאותם אזכורים של הביטוי "כימים אחדים" הוא בדברי רבקה ליעקב "וישבת עמו ימים אחדים, עד אשר תשוב חמת אחיך" (בראשית כז',44). יצחק אמר ליעקב "קום לך פדנה ארם... וקח לך משם אישה מבנות לבן אחי אימך" (בראשית כח',2). ומכאן שלאחר שמצא את רחל אהובתו, יעקב התייחס לכל שבע השנים שעברו, לא כאל תקופה קצרה, אלא כאל מילוי מצוות הוריו.

"שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל ולא נתנן אלא על ידי ייסורין, ואלו הן תורה וארץ ישראל והעולם הבא." (ברכות דף ה' עמוד א')
והרי אין אלו מתנות כלל- כי אנו משלמים עבורם בייסורים רבים! אלא, אלו הם דברים גדולים ומובחרים כל כך, שאף על פי המחיר הכבד- הן עדיין מתנות, כי לעולם לא נוכל לשלם את מלוא המחיר הראוי להן.
כך גם יעקב- רחל הייתה עבורו מתנה כל כך נבחרת עד כדי כך ששבע שנות עבודה הן כלום לעומתה, הן בסך הכל ימים אחדים- בשביל אישה כל כך נפלאה צריך לעבוד עוד שנים רבות.

באהבתנו ובגעגועינו אנו אחדים וזהים ומרגישים כאלו כל השנים שעברו הן כימים אחדים.
                                                                                                                                 רוני.

יום שלישי, 4 בינואר 2011

ברכה עתיקה

במסגרת הכנות המצגת מצאתי קובץ שכבר שכחתי מקיומו - ברכת יום הולדת שאיחלתי לסבתא לפני כשש שנים. אז הנה הדברים לטובת הזכרון ושר ההיסטוריה.

‏יום חמישי 26 מאי 2005

לסבתא יהודית,

אצלי, הזכרונות הולכים לפנים ולאחור בקצב משלהם ובאופן עצמאי.

יש זכרונות של העין, יש של הלב, יש של האוזן, יש של הגוף, יש של האף ויש גם זכרונות של הלשון.

זכרון אחד משולב שכזה הוא אצלי בן יותר מ 25 שנה. זכרון של יומהולדת שבע:

האוזן זוכרת מנוע של רנו חמש מדומם רחוק. הרבה יותר רחוק מהחניה הכי קרובה.העין זוכרת עוגה חומה, עגולה, גבוהה, מנומרת אפור וחום, עם שקדים ופרחי מרציפן מלבנים מסתירה את סבתא בכניסה לבית.

האוזן זוכרת שיר יומהולדת אחד ושקט בלי מילים של סבא, וכמה בדיחות שלא הבנתי של סבתא.

הלחי זוכרת קוצים. סבא "עושה לנו קיפוד" מלא מבוכה בזיפים בני יום.

הלשון זוכרת טעם עמוק והפה מתמלא זכרונות וברוק ובעוד חתיכה ובעוד אחת אחרונה.

הגוף זוכר רק כאב בטן.

בלילה אצבעות הרגליים נזכרות בגרב שינה סרוגה ביד שסבתא הקפידה לסרוג למידה חדשה מדי שנה.

זכרונות אחרים עולים גם הם ובאים ומתערפלים ונמוגים משאירים ערב רב של אירועים וחויות ותחושות.

כמו ימי שישי של קיץ בקרית שמואל. הגוף זוכר זיעה. האוזן זוכרת נביחות ליד הדלת והפה מקנא בכלבה של לוין, באפי, שאוכלת רודלה שלמה של עוגת שוקולד-שמרים בכל צהרי שישי. הרבה יותר ממה שהרשו לנו.

בשבתות הידיים זוכרות הגבהת ספר תורה בפעם הראשונה אצל סבא בבית הכנסת, בקומה השניה של ביה"ס "פרחי אהרון". אני עוד לא בר מצוה ולא יודע שצריך לתת לספר התורה להציץ מקצה הבמה, שיהיה יותר קל להגביה. הרמתי ככה. ישר. הידים זוכרות את הקושי. הלב את ההתרגשות, והאוזן זוכרת את ברחמא אומר ספק לעצמו, ספק לקהל: "שוויצר כמו אבא שלו".

כך הולכות ובאות המחשבות ועוברות תקופות ועוברים ימים ושנים, ואנו גדלים ופרים ורבים והבית בקרית שמואל עם דגי זהב, שושנות המים והמקררים נמוג גם הוא והוחלף בדירונת מטופחת, מלאה ספרים. ולפני פחות משנה התייתמה הדירה, ואנחנו, מסבא, אך הזמן לא עצר מלכת. בידו האחת מפלס הזמן את דרכו לפנים ויוצר ואוצר בקרבנו זכרונות חדשים ובידו האחרת מפזר הוא חול של שיכחה על מראות האתמול. ובכל זאת דומה כי גם הזמן עצמו לא ישכיל לטשטש את הכל וישנם מראות וריחות, טעמים ותחושות שאינם קהים ומתעממים. ואנו שמחים שסבתא מאפשרת לנו ליצור זכרונות חדשים.

כי סבתא, אולי כבר בת שמונים וחמש, ואולי, כמו שהיא אומרת, היא כבר לא תרוץ מרתון, ובכל זאת יש בה משהו צעיר, החלטי, שמסתכל קדימה ולא רק לאחור. שדואג לטפח את הבית, שלא נותן לזקנה לדחוק את רגלי העולם. סבתא שתמיד עם חשיבה צעירה, צלולה, נמרצת, אפילו צינית.

אז סבתא, נאחל רק שיהיו לך הרבה שנים עם זכרונות חדשים וישנים גם יחד, בריאות ואושר מהילדים, מהנכדים, מהנינים ואם תחכי עוד קצת, אולי גם מבני הנינים, מי יודע.

דעאל

יום שני, 27 בדצמבר 2010

דברי ההספד של אורי בהלויה של סבתא

כ"ח כסליו תשע"א

לאימא,
לא ניתן לסכם שנות חיים במספר מילים ובודאי בחיים כל כך מלאים כפי שהיו לך. מה להזכיר ומה להעלות, מה לספר ומה לא. אבל להאיר במקצת, ניתן.
הלכת מאיתנו אבל נשארת.
השארת אותנו יתומים מאב ואם, במובן הפיזי בלבד. כי יש לנו אבא ויש לנו אימא ויש מסרים ודוגמה שמלווים וילוו אותנו כל חיינו.
את הולכת להיפגש עם אבא שמת כבר שש וחצי שנים לראות אותך. עם אבא שמת מגעגועים להיפגש שוב עם "היפה בנשים", עם "האחת והיחידה". מסרי לו את אהבתנו וגעגוענו. ספרי לו על כל הנכדים והנינים, ספרי לו כמה גבוהים יפים וחכמים כולם. מה הם עושים ואיזה עתיד מצפה להם.
לא ממש רצית ללכת לעולמך, לא היית מה שאומרים, "סגורה בעניין". כמה ימים שטיפת אוכל לא נכנסה לגופך ואז בנחישות, שתית ושוב ימים של מאומה וימים של מעט המחזיק את המרובה. איזה כוח רצון, איזו נחישות, איזו דבקות בחיים. היית פשוט גדולה מהחיים. את, שעזבת את הוריך וששת אחייך ואחיותייך בהיותך בת חמש-עשרה לאחר שהצורר הנאצי החל לפרוש כנפיים ועלית עם עליית הנוער לארץ לבד.
הקמתם קיבוץ בעשר אצבעות ונדדתם בחיפוש עבודה בכל הארץ ועשיתם זאת לבד. התחתנת עם אבא וילדת את בתיה הבכורה של הקיבוץ ללא תמיכה וללא עצה מהורה או מבוגר ועשית זאת לבד. אני זוכר שסיפרת כי כאשר בתקופת מה שהקבוצה הייתה במושבה הגרמנית בחיפה, את הלכת ביום שישי לפנות ערב לשלוח מכתב שכתבת להורים בגטו ועברת בין בתי הגרמנים מהם נשמעה המוסיקה והקולות שכל כך חסרו לך ואת תיארת את פרץ הגעגועים שלך ואיך התייפחת כמו תינוק. שרדת את מחלת הקדחת שחזרה אליך בפעם השנייה ושרדת חיים בצריף מט עם שירותים בחצר ועשית הכול לבד.
זה הניצחון שלי על הגרמנים, אמרת כל פעם שנולד והתווסף למשפחה נכד, נכדה או נין ונינה.
והם ידעו להחזיר לך, הם ידעו שיש סבתא שלא שוכחת אף אחד ויש סבתא אומנית שיוצרת ונותנת. והסבתא הנותנת הזו, כל חייה נתנה. היא הייתה אימא אומנת ואימא תומכת ואימא מתנדבת במגן דוד אדום ומתנדבת באומנה, מתנדבת עם משפחות שכולות ומתנדבת איפה שרק אפשר והכול באהבה. יקירת העיר חיפה היה רק עיטור סמלי למכלול העשייה שלך והכול הכול, לבד.
עכשיו אימא, את לא לבד. כולנו כאן כל השבט הזה, מלווים אותך בדרכך האחרונה ומתפללים שהמדינה שלנו שלא תמיד מזהירה, תצדיק את שהשקעת בה. נצח ישראל לא ישקר ואת, נצח ישראל בעיננו.
ויש את אנה, המטפלת הפיליפינית ואנה הייתה לך כאחות ואת לה, כאם. את אנה קיבלת ירושה מאבא שכל כך אהב אותה. יותר מ-7 שנים אנה בת משפחה אצלנו. המסירות והאהבה שאנה נתנה לך ברגעים הקשים והכואבים שהיו לך והיו לך לא מעטים מהם, תמיד העמידו אותך כמו עוף החול. שבע נפל צדיק וקם! ליפול אין בעיה, לקום, לא כל אחד יכול. ואנה הייתה העזר לא רק לך אימא כי אם גם לנו לילדים. היינו שקטים ובוטחים. Many thanks Anna, we love you.
נר ראשון של חנוכה,הדלקנו אצלך, ילדים ונכדים וישבת בסלון בכסא הגלגלים, חייכת מדי פעם ונתת ממש ממש, נשיקות. איזה יופי, איזו פרדה ברמה.
ואכן, הלכת לעולמך ברוגע, במיטתך, כאשר השער שלך סרוק והגבות מצוירות ואודם על השפתיים וחיוך של הקלה לכולנו. לכי אימא אל אבא, תחברו יחד והשאירו לנו מקום ליד השולחן, בסעודה ההיא, עם שור הבר והלוויתן.
נוחי בשלום על משכבך ותהא נשמתך צרורה בצרור החיים, אמן.
אורי

יום ראשון, 26 בדצמבר 2010

דברי ההספד של דעאל בהלויה של סבתא

לפני כשנה חגגנו יחד לסבתא יום הולדת 90. סבתא נהנתה מכל רגע, מהשבת, מהברכות ומהנינים שהתרוצצו סביב.
כשאני ברכתי את סבתא דיברתי על תורשה ועל גנטיקה של תכונות אופי. דיברתי אז על סבתא כעל זאבה. כעל הזאבה האחרונה שהצטרפה ללהקה שלנו, ושבזכותה הדורות האחרונים שלנו השתבחו והתעצמו. אמרתי שאפשר לזהות כמה מתכונות הפרא שלה גם בנו. איזו מהירות של מחשבה, איזה חיוך דק שעולה גם ברגעים קשים, איזו יכולת לתת נשיכה מהירה, כשצריך. קיבלנו מסבתא חשיבה עצמאית, אולי אפילו נועזת. למדנו גם, דרך הגנים שלנו, אותם גנים שקיבלנו ממנה, את היכולת לאלתר, את היכולת להתאקלם במהירות, את היכולת ליצור. למדנו שאנחנו יודעים להיות יצירתיים מאוד – מי בחומר ומי ברוח. מסבתא קיבלנו גם את היכולת הטבעית לעשות חברים ולארגן דברים. מעל לכל, איזו נחישות טבעית, איזה חישול של פלדה, כזה שרק ערבות הקרח של זאבות אמיתיות יכול לייצר.
אז זהו, סבתא, אני אומר לך שלום בדרכך האחרונה.
בשמי, ובשם להקה שלמה של זאבים וזאבות למחצה, אני אומר תודה אחרונה על המורשת ועל מיטב הגנים שאת וסבא טפחתם עבורנו ושהיום חוזרים ומפעפעים בביטוי אישי בקרב כל אחד משלושה ילדים, ארבעה עשר נכדים ועשרות נינים. כל אחד מאיתנו ודרכו האישית, כל אחד ומשפחתו הקרובה והגרעינית, אך בכולנו זורם גם דם אחד, אותו קיבלנו ממך ומסבא, ואותו אנו מעבירים הלאה, לבנינו ולבנותינו.
נוחי בשלום על משכבך סבתא. השארת מאחור יופי של גנים.

הבהרה לגבי פרסום דברי זכרון

משפוחה יקרה,
מכיוון שרבים בינינו כתבו דברים לזכרה של סבתא, ואלו הוקראו בהלויה, בשבעה, או יכתבו לאחר זמן, נכון יהיה כי ירוכזו הדברים כאן, ולאורך השנים מי שירצה יוכל לשוב ולקרוא, או לשוב ולהוסיף דברים לאחר זמן.
אפשר לפרסם ישירות כאן (זהו בלוג שיתופי). מי שרוצה ולא יודע איך יכול לשלוח לי את הטקסט במייל ואני אפרסם.
הערה: היתרון שבפלטפורמת הבלוג היא שאתם יכולים לצרף גם תמונה שלכם עם סבא/סבתא או זכרון אחר ולא רק טקסט.

יום רביעי, 14 באוקטובר 2009

בת מצווה לאחינועם

אהלן משפוח'ה. לא הרבה כותבים פה, אבל בכל זאת: הנה סרטון בת המצווה של אחינועם.
מזל טוב!

יום חמישי, 1 בינואר 2009

יום שני, 29 בדצמבר 2008

יום ראשון, 28 בדצמבר 2008

יום חמישי, 25 בדצמבר 2008

עוד עלה ועד עלה וכולנו עלה נעלהץ








תוסיפו תגובות ואוסיף תמונות.
להזכירכם, כדי לראות תמונה בגודל מסך מלא, יש למקם את העכבר על התמונה ולהקיש במקש שמאלי.
לכל המעוניינים והרלבנטיים.
אשתוס טוענת כי הכיתוב בהזמנה לוקה בחסר.
יש להדגיש כי אנו קרובים ל"ספארי", שהוא מוקד משיכה לקרובים רחוקים - יותר מאשר הפארק הלאומי.
אז כולם מוזמנים. לא להדחף, להגיע משפחה משפחה ולא כולם יחד.
הממתינים
בתיה וטוביה

תגובות- בתיה וטוביה

לשבט הזאבים שלום.
היה לנו כיף עם כל אחד מכם לחוד ועם כולכם יחד.
היה נעים לראות את סבתא מתמוגגת מכולנו ונהנית מכל דקה ביום הולדתה. ( אנחנו לא יכולים להתחייב לגבי שעת החלומות.)

בהזדמנות זו ברצוננו להזמין את כל המעוניין, להתארח בביתנו.
כידוע אנו ממוקמים במקום אסטרטגי, ליד הפארק הלאומי ברמת גן.

להתראות
חנוכה שמח
בתיה וטוביה

יום רביעי, 24 בדצמבר 2008