הברכה של דעאל - מזל טוב לסבתא בת 89

והנה הברכה שאני הקראתי (תחת רעש רב של עשרות נינים מצווחים ומתרוצצים):

אנחנו יושבים כאן סביב, הרבה מאוד אנשים. אנשים, נשים וטף. יפה לראות כל כך הרבה פנים המשתייכים ומסתנפים אל אותה המשפחה. ובכל זאת, במבט ראשון דומה כי רב השונה על המשותף. אומרת המשנה, "כשם שפרצופיהם אינם שווים, כך דעותיהם אינן שוות". ואכן, אמנם, אנשים אחים אנחנו, אבל אנשים שונים זה מזה. אוחזים אנו באמונות שונות, בדעות שונות ובמנהגים אחרים. אנו חיים מקומות שונים– בגליל, במרכז, במדבר ובהר. חלקנו עושה לביתו וחלקנו עושה למען הכלל. אחדים לומדים ואחרים מלמדים, וכן הלאה והלאה, שונות אנושית במיטבה, נפרשת על פני כל ספקטרום העיסוקים והגוונים. ומאידך, כולנו חולקים, במידת מה לכל הפחות, את אותו הגנום, את אותו הזרע.

השבוע שמעתי ברדיו ראיון עם הזאולוגית הראשית של הספארי. היא סיפרה בהתרגשות על זאבה אחת, ילידת הטבע, שנפצעה קשה והגיעה לבי"ח לחיות לפני כשנה. לאחר שיקום ארוך, בו התברר כי לא תוכל לחזור לטבע, היא הוכנסה בהדרגה ללהקת הזאבים של הספארי. אלו זאבים שנולדו כולם בשבי. אט אט היא הפכה לזאבה השלטת בלהקה וכיום מצפים כי תמליט בקרוב, שכן בלהקות זאבים רק הזאבה השלטת מתייחמת וממליטה. הזאולוגית היתה אחוזת התרגשות. זוהי הפעם הראשונה בה מצליחים להכניס זאבת בר ללהקת זאבים שנולדו בשבי, והעובדה שזאבת פרא היא זו שהפכה לזאבה השלטת, תשביח בצורה ניכרת את הפוטנציאל הגנטי של דור ההמשך. הגורים שיוולדו יהיו חסונים יותר, מגוונים יותר, פראיים יותר, כך אמרה הזאולוגית.

שמעתי וחייכתי.

חשבתי על הגנים שלי, ועל השלבים בהיסטוריה המשפחתית שלי בה הם השתבחו בזכות זאבי פרא כאלו או אחרים. אנשים-זאבים שהצטרפו למשפחה-להקה שלי באחד ממאות הדורות הקודמים וכיום הגנים שלהם הם אלו שתורמים ומעצבים את מי שאני. ואולי בעצם, את מי שאנחנו, כולנו היושבים כאן. הגנים, תכונה חמקמקה להם, שיכולים הם לחזור ולצוץ, או בשפת הגנטיקאים, לחזור ולחדור, בדורות שונים או תחת תנאי גידול וסביבה אחרים. תהיתי לעצמי מה מהתכונות שלי הם תוצאה של הסביבה בה גדלתי ומהי תוצאה של גן סורר ועקשני שחוזר ומופיע במשפחתנו מדור דור. ועוד חשבתי על התכונות המוצמדות לגנים, על תכונות האופי ולא רק על צבע השיער או אורך האצבע השניה שבכף הרגל. מה מתכונות האופי שלי ניתן לשייכו גם למרכיב הגנטי, ולא רק לסביבה בה גדלתי. והשוותי את האופי שלי לאופי של אחרים היושבים פה היום, עד כמה שהכרתי מגעת, ושמתי את זה מול דמותה של סבתא.

אז נראה לי שאפשר לומר במידה רבה של אמת וללא גוזמה, שסבתא יהודית היא הזאבה האחרונה, שאני מכיר, שהצטרפה ללהקה שלנו, ובזכותה הדורות שלנו השתבחו והתעצמו. אני חושב שאפשר לזהות כמה מתכונות הפרא שלה גם בנו. יש בסבתא, ואולי גם אצל כולנו, איזו מהירות של מחשבה, איזה חיוך דק שעולה גם ברגעים קשים, איזו יכולת לתת נשיכה מהירה, כשצריך. יש לה, וגם לנו, חשיבה עצמאית, נועזת לעתים. למדנו גם, דרך הגנים שלנו, אותם גנים שקיבלנו ממנה, גם את היכולת לאלתר, את היכולת להתאקלם במהירות, את היכולת ליצור. למדנו שאנחנו יודעים להיות יצירתיים מאוד – מי בחומר ומי ברוח. מסבתא קיבלנו גם את היכולת הטבעית לעשות חברים ולארגן דברים. מעל לכל, איזו נחישות טבעית, איזה חישול של פלדה, כזה שרק ערבות הקרח של זאבות אמיתיות יכול לייצר.

אז סבתא, בשמי, ואם יורשה לי, גם בשם להקה שלמה של זאבים וזאבות למחצה, אני רוצה לומר לך תודה על המורשת ועל מיטב הגנים שאת וסבא טפחתם עבורנו ושהיום חוזרים ומפעפעים בביטוי אישי שלהם בקרב כל אחד משלושה ילדים, ארבעה עשר נכדים ועשרות נינים. כל אחד מאיתנו ודרכו האישית, כל אחד ומשפחתו הקרובה והגרעינית, אך בכולנו זורם גם דם אחד, אותו קיבלנו ממך ומסבא, ואותו אנו מעבירים הלאה, לבנינו ולבנותינו.

נאחל לך סבתא עוד שנים ארוכות של נחת רוח ורוחב לב, שנים בהם תמשיכי לראות את צאצאייך ויוצאי חלצייך פרים ורבים, גדלים ומתפתחים, מוסיפים ומשביחים את המאגר הגנטי דרך נישואים ודרך סביבה מצוינת לילדינו. שנים של יצירה ושל עצמאות, של בריאות ושל שמחה.