סבתא יהודית אהובה - דברים שכתבה עתר ב 30 לסבתא

לא חשבתי שאדבר היום, אולי הביאה לכך גם העובדה שזהו היום ה-30 לפטירתך ויום הולדת ה-30 שלי שעומד בפתח ומעורר למחשבות שונות, בין השאר על הזמן שהיה, שעכשיו, שיהיה. אני מכפילה את גילי ב-3 וכמעט מגיעה למנין שנותיך שלך, מרגישה זכות גדולה שהגעתי לשלב זה בחיי עם סבתא שכמוך. חושבת איך להעביר את מה שכל כל טבוע וחי ממך ומסבא, לילדי ולסביבתי ואילו דברים אני רוצה ויש לי עוד ללמוד ולקבל ממך ומסבא, גם כשאינכם עוד בחיים, כהשראה נדירה לה זכינו כולנו.

בחודש האחרון, בפרטי היום-יום, אני חושבת עליך הרבה. יש לי בחדר המחשב תל של כביסה. שכבות-שכבות: צבעונית/לבנה/צבעונית – אני נזכרת בך מגיעה אלינו לאפרת ובסבלנות אין קץ מקפלת עוד ועוד, תופרת כפתור שנפל ומגהצת. בניסיון לבלות עם מעין את שעות אחר הצהריים בדרכים יצירתיות, לקחתי השבוע את גליל נייר הכסף וניסיתי לעשות איתה (ללא הצלחה מרובה) ברווז כמו שהיית עושה איתנו. כשהמקרר ריק (אמא תירגעי, אנחנו מסתדרים..) אני נזכרת בטעם הטוב שהיה לך ושממנו דאגת שכולנו נטעם – ריחות התבשילים, מטעמי העוגות כפי בקשתו של כל בר-יומולדת והפולקה – 'עוף על מקל' – ממתק גדול לילדים צמחונים. גם כסטודנטית בירושלים, בקור של הר הצופים שהיה מרחק קפיצה מהבית שלך, זכיתי תמיד לארוחות דשנות מכל טוב.

ועל הטעם הטוב שלך – עצמך לא הסכמת לוותר מעולם. גם כשהיתה לך סוכרת והיו דברים שהיו אמורים להשאר מחוץ לתפריט, השתדלת קצת להפחית בהם אך לא פעם לקחת ואכלת גם דברים שאסור היה – אי אפשר בלי ללקק את הקרם של העוגה, לגנוב חתיכת מרציפן או לוותר על שוקולד טוב. 'לא נורא!' כך אמרת, 'מה יקרה? אז אמות 4 שנים לפני הזמן שהייתי אמורה, לפחות אהנה מהחיים שלי'. - זהו מוטו שאני מקווה לאמץ לחיים, לא רק בלגיטימציה לאכול 'מתוקים' וכמה שבא לי, אלא בסדרי עדיפויות נכונים, לבריאות נפשית, להומור ולחיוביות שכל כך אפיינה אותך.

ולא טעם טוב בלבד היה לך...

בפרקי אבות אומר ר יוחנן בן זכאי 'צאו וראו איזו היא דרך טובה שיידבק בה האדם. ר' אליעזר אומר עין טובה, ר' יהושע אומר חבר טוב, ר' יוסי אומר שגן טוב, ר' שמעון אומר הרואה את הנולד..."

היתה לך תמיד עין טובה – לראות את חצי הכוס המלאה, להודות על הטוב, לשמוח בחלקך ובכך להיות העשירה באדם.

חבר טוב – מוקפת, ביחד עם סבא, בחברים שהיו למשפחה ממש, מתוכם הרגיש כל אחד קשר קרוב וחזק מאד אליכם, נתינה ללא גבולות ותחושה חזקה של בית.

שכן טוב – שכנות היא פעמים רבות דבר מורכב, רגיש ועדין. השכנים שלך סבתא היו לאורך השנים חלק בלתי נפרד מהבית. גם ממרחק של כמעט 20 שנה אני זוכרת בדיוק איך נראתה גברת תיסר מבעד לחלון, גברת דרטלר והזוג גורן מלמעלה. אותם המשיכו ברמת תמיר שכנים רבים אחרים שנכנסו בכל הזדמנות והתקבלו תמיד במאור פנים ובחום רב.

הרואה את הנולד- פעמים רבות בחייך, מתוך פשטות ואומץ לב, ראית את הנולד. עזבת את גרמניה, ארך-מולדתך ובית אביך בגיל 16. לא ידעת מה בדיוק יקרה שם אז ואיזו מדינה תיוולד כאן אבל ראית משהו שהיה מספיק חזק כדי להחליט לקום וללכת.

ראית את הנולד ובעיקר את בתיה הנולדת בימי טרום עין הנצי"ב וגם שם החלטתם את וסבא, להיות עצמאיים ולעבור למקום אחר. ראית את הנולד ובעצם את הזקנה המתקרבת בקרית שמואל ובזמן, ידעת לעבור לירושלים ולהיות בה צעירה אמיתית שיוצאת, יוצרת, מתחדשת ונהנית מהחיים.

ראית את הנולד-נולדים-צאצאיך הרבים וכפי שכל אחד מאיתנו זכה לבקבוק יין מיקבי סבא נתן, כל אחד מנינייך זכה לשיר 'בית קטן מתנועע' שבא מהלב כאילו זהו הנין הראשון, לתמונת פימו לקיר ולאהבה גדולה.

"ר' אלעזר אומר לב טוב. אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם".

הכל היה כל כך טבעי אצלך כך ששנים רבות חייתי באשליה שכך התכונות הללו הן בוודאי תכונות של כל סבתא, פרי ניסיון של השנים וכו'. היום אני יודעת שזהו זן נדיר של 'לב טוב' – לב שלמרות שלא היה בריא, הטוב שבו היה כל כך גדול שניצח וגבר על כל קושי.

נשאר לנו להתפלל ולנסות לדאוג לכך שלא ייפסקו מאיתנו, פעימות הלב הטוב שלך סבתא.

מחשבות של נורית לאחר אזכרת שבע השנים לסבא נתן

משפחה יקרה,
בפעם האחרונה שהשתמשנו בקבוצת המייל המשפחתית המכובדת הזו, היה זה כאשר ניסינו לטפל בירושה של סבא וסבתא. הפעם רוצה לשתף במקצת ממחשבותיי על חלק נוסף בירושה של סבא וסבתא, שליווה אותי אחרי המפגש שלנו ביום שישי האחרון. חשבתי על המפגש (המעט הזוי) של כולנו פעמיים בשנה בבית הקברות. על כך שאנו ממלאים את החללים שבין הקברים בנוער ילדים וטף, שמתרבים משנה לשנה. על כך שסבא וסבתא מאפשרים לנו לגדל את ילדינו עם מפגש משפחתי חם מרגש מתרוצץ וצוהל בבית הקברות. ובכך, מאפשרים להם לגדול עם חלק זה של החיים והמוות, כדבר שבשיגרה, לא מאיים ומפחיד כפי שהוא נתפס בדרך כלל. במהלך האזכרה עלה בי דימוי של ליל הסדר: כל המשפחה מתכנסת, וכולם לפי הסדר במעגל גדול, קוראים איש איש ואישה אישה בתורה את החלק שלו/שלה בפרקי התהילים לכבוד סבא/סבתא, ולכבוד כולנו...  נפלא בעיניי שהצלחנו גם השנה, ללא קורת הגג של סבא/סבתא, להתכנס אח"כ ברוב-עם בחיק הטבע.
הזדמנות טובה להודות לאמא/סבתא/דודה בתיה על הארגון והפינוקים, לדוד אורי עורך הטקס/הסדר, ולדודה רחל שעל אף שהייתה חסרה, הייתה שותפה פעילה גם מעבר לים.
להתראות בשבת חנוכה, בחגיגות יום ההולדת של סבתא יהודית – הגדולה מכולן.
לילה/יום טוב,
נורית ושות'.

שנת שבע - אזכרה לסבא נתן - דברים שכתבה רוני

בבואי לכתוב דברים עם סיומה של השנה השביעית ללא סבא נתן, חיפשתי משמעות מתאימה מהמקורות.
מצאתי ביטוי של שבע שנים המתקשר גם לאהבה גדולה (אם תרצו- אהבתו הרבה של סבא לסבתא, וכמובן אהבתנו לסבא):
"וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ" (בראשית, כט',20).
ומה משמעות הביטוי "כימים אחדים"? הרי כשאדם מחכה לדבר שמאוד רוצה, או מתגעגע לאדם אהוב, הזמן נראה דוקא ארוך יותר...
פירושים רבים קיימים לביטוי "כימים אחדים" המתאר את אותה תקופה של שבע שנים:

1. אהבתו של יעקב לרחל היתה מתוך רצון לקיים את ייעודו, וכשאדם חושב על כך, הזמן עובר מהר ובשמחה, כי גם הדרך לייעוד היא חלק מהייעוד עצמו.
2. בכל שבע השנים שיעקב עבד עבור רחל הוא רעה את צאן לבן וגם רחל כנראה, עדיין המשיכה לרעות את צאן אביה. סביר לכן, שבכל בוקר כשיעקב קם לעבודה, הוא שמח - שהוא הולך לפגוש את אהובתו, ומרוב שמחה הוא לא הרגיש איך הזמן עובר. כל התקופה הזאת נראתה בעיניו "כימים אחדים", כזמן קצר.
3. שבע שנות עבודה זהו זמן ארוך מאוד. אך יעקב כל-כך אהב את רחל, שהמחיר שהציע לעבוד תמורתה היה גבוה, ובעיניו נראה זול, כאילו שהציע לעבוד רק "ימים אחדים".
4. המלה "אחדים" מופיעה בתנ"ך שלוש פעמים בביטוי "כימים אחדים", ומשמעותה =זהים, מאוחדים, או רבים המתנהגים כיחיד. מן האזכורים, ניתן להבין כי משמעות הביטוי בהקשר לפסוק הנ"ל הוא שכל הימים היו בעיני יעקב כיום אחד בלבד, או שכל הימים נראו בעיניו אותו דבר, הרי כולם היו מכוונים למטרה אחת.
5. אחד מאותם אזכורים של הביטוי "כימים אחדים" הוא בדברי רבקה ליעקב "וישבת עמו ימים אחדים, עד אשר תשוב חמת אחיך" (בראשית כז',44). יצחק אמר ליעקב "קום לך פדנה ארם... וקח לך משם אישה מבנות לבן אחי אימך" (בראשית כח',2). ומכאן שלאחר שמצא את רחל אהובתו, יעקב התייחס לכל שבע השנים שעברו, לא כאל תקופה קצרה, אלא כאל מילוי מצוות הוריו.

"שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל ולא נתנן אלא על ידי ייסורין, ואלו הן תורה וארץ ישראל והעולם הבא." (ברכות דף ה' עמוד א')
והרי אין אלו מתנות כלל- כי אנו משלמים עבורם בייסורים רבים! אלא, אלו הם דברים גדולים ומובחרים כל כך, שאף על פי המחיר הכבד- הן עדיין מתנות, כי לעולם לא נוכל לשלם את מלוא המחיר הראוי להן.
כך גם יעקב- רחל הייתה עבורו מתנה כל כך נבחרת עד כדי כך ששבע שנות עבודה הן כלום לעומתה, הן בסך הכל ימים אחדים- בשביל אישה כל כך נפלאה צריך לעבוד עוד שנים רבות.

באהבתנו ובגעגועינו אנו אחדים וזהים ומרגישים כאלו כל השנים שעברו הן כימים אחדים.
                                                                                                                                 רוני.

ברכה עתיקה

במסגרת הכנות המצגת מצאתי קובץ שכבר שכחתי מקיומו - ברכת יום הולדת שאיחלתי לסבתא לפני כשש שנים. אז הנה הדברים לטובת הזכרון ושר ההיסטוריה.

‏יום חמישי 26 מאי 2005

לסבתא יהודית,

אצלי, הזכרונות הולכים לפנים ולאחור בקצב משלהם ובאופן עצמאי.

יש זכרונות של העין, יש של הלב, יש של האוזן, יש של הגוף, יש של האף ויש גם זכרונות של הלשון.

זכרון אחד משולב שכזה הוא אצלי בן יותר מ 25 שנה. זכרון של יומהולדת שבע:

האוזן זוכרת מנוע של רנו חמש מדומם רחוק. הרבה יותר רחוק מהחניה הכי קרובה.העין זוכרת עוגה חומה, עגולה, גבוהה, מנומרת אפור וחום, עם שקדים ופרחי מרציפן מלבנים מסתירה את סבתא בכניסה לבית.

האוזן זוכרת שיר יומהולדת אחד ושקט בלי מילים של סבא, וכמה בדיחות שלא הבנתי של סבתא.

הלחי זוכרת קוצים. סבא "עושה לנו קיפוד" מלא מבוכה בזיפים בני יום.

הלשון זוכרת טעם עמוק והפה מתמלא זכרונות וברוק ובעוד חתיכה ובעוד אחת אחרונה.

הגוף זוכר רק כאב בטן.

בלילה אצבעות הרגליים נזכרות בגרב שינה סרוגה ביד שסבתא הקפידה לסרוג למידה חדשה מדי שנה.

זכרונות אחרים עולים גם הם ובאים ומתערפלים ונמוגים משאירים ערב רב של אירועים וחויות ותחושות.

כמו ימי שישי של קיץ בקרית שמואל. הגוף זוכר זיעה. האוזן זוכרת נביחות ליד הדלת והפה מקנא בכלבה של לוין, באפי, שאוכלת רודלה שלמה של עוגת שוקולד-שמרים בכל צהרי שישי. הרבה יותר ממה שהרשו לנו.

בשבתות הידיים זוכרות הגבהת ספר תורה בפעם הראשונה אצל סבא בבית הכנסת, בקומה השניה של ביה"ס "פרחי אהרון". אני עוד לא בר מצוה ולא יודע שצריך לתת לספר התורה להציץ מקצה הבמה, שיהיה יותר קל להגביה. הרמתי ככה. ישר. הידים זוכרות את הקושי. הלב את ההתרגשות, והאוזן זוכרת את ברחמא אומר ספק לעצמו, ספק לקהל: "שוויצר כמו אבא שלו".

כך הולכות ובאות המחשבות ועוברות תקופות ועוברים ימים ושנים, ואנו גדלים ופרים ורבים והבית בקרית שמואל עם דגי זהב, שושנות המים והמקררים נמוג גם הוא והוחלף בדירונת מטופחת, מלאה ספרים. ולפני פחות משנה התייתמה הדירה, ואנחנו, מסבא, אך הזמן לא עצר מלכת. בידו האחת מפלס הזמן את דרכו לפנים ויוצר ואוצר בקרבנו זכרונות חדשים ובידו האחרת מפזר הוא חול של שיכחה על מראות האתמול. ובכל זאת דומה כי גם הזמן עצמו לא ישכיל לטשטש את הכל וישנם מראות וריחות, טעמים ותחושות שאינם קהים ומתעממים. ואנו שמחים שסבתא מאפשרת לנו ליצור זכרונות חדשים.

כי סבתא, אולי כבר בת שמונים וחמש, ואולי, כמו שהיא אומרת, היא כבר לא תרוץ מרתון, ובכל זאת יש בה משהו צעיר, החלטי, שמסתכל קדימה ולא רק לאחור. שדואג לטפח את הבית, שלא נותן לזקנה לדחוק את רגלי העולם. סבתא שתמיד עם חשיבה צעירה, צלולה, נמרצת, אפילו צינית.

אז סבתא, נאחל רק שיהיו לך הרבה שנים עם זכרונות חדשים וישנים גם יחד, בריאות ואושר מהילדים, מהנכדים, מהנינים ואם תחכי עוד קצת, אולי גם מבני הנינים, מי יודע.

דעאל