לפני כשנה חגגנו יחד לסבתא יום הולדת 90. סבתא נהנתה מכל רגע, מהשבת, מהברכות ומהנינים שהתרוצצו סביב.
כשאני ברכתי את סבתא דיברתי על תורשה ועל גנטיקה של תכונות אופי. דיברתי אז על סבתא כעל זאבה. כעל הזאבה האחרונה שהצטרפה ללהקה שלנו, ושבזכותה הדורות האחרונים שלנו השתבחו והתעצמו. אמרתי שאפשר לזהות כמה מתכונות הפרא שלה גם בנו. איזו מהירות של מחשבה, איזה חיוך דק שעולה גם ברגעים קשים, איזו יכולת לתת נשיכה מהירה, כשצריך. קיבלנו מסבתא חשיבה עצמאית, אולי אפילו נועזת. למדנו גם, דרך הגנים שלנו, אותם גנים שקיבלנו ממנה, את היכולת לאלתר, את היכולת להתאקלם במהירות, את היכולת ליצור. למדנו שאנחנו יודעים להיות יצירתיים מאוד – מי בחומר ומי ברוח. מסבתא קיבלנו גם את היכולת הטבעית לעשות חברים ולארגן דברים. מעל לכל, איזו נחישות טבעית, איזה חישול של פלדה, כזה שרק ערבות הקרח של זאבות אמיתיות יכול לייצר.
אז זהו, סבתא, אני אומר לך שלום בדרכך האחרונה.
בשמי, ובשם להקה שלמה של זאבים וזאבות למחצה, אני אומר תודה אחרונה על המורשת ועל מיטב הגנים שאת וסבא טפחתם עבורנו ושהיום חוזרים ומפעפעים בביטוי אישי בקרב כל אחד משלושה ילדים, ארבעה עשר נכדים ועשרות נינים. כל אחד מאיתנו ודרכו האישית, כל אחד ומשפחתו הקרובה והגרעינית, אך בכולנו זורם גם דם אחד, אותו קיבלנו ממך ומסבא, ואותו אנו מעבירים הלאה, לבנינו ולבנותינו.
נוחי בשלום על משכבך סבתא. השארת מאחור יופי של גנים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה